אותו יאוש, אותה תקווה

שני, 26 דצמבר 2011 11:57

למעלה משנה שאנחנו בקול אחד עורכים את סדנת "בואו נדבר על זה " בפני קבוצות שונות ומגוונות: תלמידי תיכון, סטודנטים, בחוגי בית, ולמעשה כל מי שרוצה להבין יותר לגבי הסכסוך. כל הפעילים והמנהיגים שמעבירים את הפעילות מסבירים על מה מדברים במשא ומתן, מה הפתרונות ואיפה נמצאות המחלוקות, הן עם השותפים הפלסטינים והן בתוך החברה הישראלית פנימה.

ביום שני שעבר (19.12), נקרתה בדרכי הזדמנות לערוך את הסדנה לקהל שבדרך כלל לא נחשף לדעות ולסיבות הישראליות למתרחש. למעשה, זה קהל שבדרך כלל לא נחשף לישראלים מן השורה כלל. חלקם אמר לי שזה פעם ראשונה מזה 10 שנים שהם משוחחים עם ישראלים. הקהל הזה הורכב מרופאים פלסטינים מערים שונות בגדה, כגון חברון, בית לחם וטול כרם, שמשתתפים בתוכנית מיוחדת בה הם לומדים עברית לקראת תת-התמחות בבתי חולים בארץ.

הפעם, פתחתי את המצגת באופן שונה והבהרתי שאני מבקש לנסות ולהציג להם את העמדות הישראליות, מדוע עקרונות מסוימים חשובים מאוד לציבור הישראלי, ולקיים איתם דיון על כך. הבטחנו שנשמור על השיחה כנה ופתוחה.

זה תמיד מאתגר להסביר ולדון עם אנשים מדוע המשא ומתן נמצא היכן שהוא נמצא ומה עלינו לעשות לשינוי המצב כציבור, שבסך הכל מבקש לחיות פה את חייו בשקט ובביטחון. לרוב, אני שומע ביטויי יאוש: "דבר לא ישתנה", "אין עם מי לדבר", "הם לא רוצים שלום", "ימשיכו לתקוף אותנו".

מתברר, שהטיעונים הללו אינו נחלתו הבלעדית של הציבור הישראלי. אך בשונה ממנו, הרופאים הפלסטינים איתם שוחחתי מיואשים באופן מוחלט. מבחינתם, לא איכפת להם ממי יקבלו אזרחות, מישראל או מהרשות הפלסטינית, כיוון שהדבר שחשוב להם הוא הזכויות הבסיסיות – היכולת לנוע בחופשיות, להתפרנס בכבוד, להיות שווים ולממש עצמם כבני אדם.

כאשר שוחחנו על הגבול וההתנחלויות, אחד מהם, רופא אף-אוזן-גרון מחברון בשם עלי, קם וניגש לצייר על הלוח. הוא צייר עיגולים והסביר שבסוף, אם תהיה להם מדינה, היא תהיה מדינת גבינה שוויצרית בלתי אפשרית. חורים-חורים שיהוו איי מדינה. כבר עכשיו החיים בגדה בלתי נסבלים בגלל ההתנחלויות המתרחבות שהופכות איזורים שונים לבלתי נגישים או עבירים. התנועה והתזוזה נמשכים יותר זמן והופכים נסיעות להסדרת ענייני יומיום לפשוט בלתי כדאיים. האם באמת פתרון שתי המדינות אפשרי?

הם לא מאמינים שיהיה שינוי, אלא צופים את המשך הקשיים והחמרתם בגלל גרירת הרגליים והקיפאון המדיני, הישראלים שלא רוצים בשלום והרשות הפלסטינית המושחתת שלא משפרת את המצב. וזה מדאיג כאשר זה מגיע מהאליטה של החברה הפלסטינית.

למרות זאת, הם שמחו לשמוע על הפעילויות שלנו בזירות הפוליטיות, התקשורתיות והאזרחיות והופתעו מהנתונים לגבי קיומו של ציבור מתון שמבקש ופועל לסיום הסכסוך. ניסיתי לעודדם ולהגיד להם שיש משרדים ברשות הפלסטינית, שפועלים תחת האילוצים באופן חסר פשרות, להביא לעצמאותם של הפלסטינים במדינה משלהם. אני שמחתי ללמוד עד כמה העבודה שלנו כאן בקול אחד ישראל והדיון שאנחנו מקיימים בקרב הציבור הישראלי לגבי הדחיפות של הגעה למשא ומתן ופתרון, חשובים. יתר על כך, שמחתי לגלות שזה עדיין אפשרי כאשר קיים ציבור חפץ חיים בצד השני גם כן.

עכשיו, האתגר האמיתי הוא לשבור את חומת הייאוש והאדישות בשתי בקרב הישראלים והפלסטינים.