בחיק העולם הערבי

רביעי, 21 דצמבר 2011 16:15

לפני כמה ימים שבתי לארץ מסדרת מפגשים בלתי-נשכחת בדוחא, בירת העסקים הבינלאומית של האמירות קטאר שבמפרץ הפרסי. יחסים רשמיים בין ישראל וקטאר אינם קיימים, ורובנו כבר הספיק לשכוח את הנציגות הישראלית בקטאר שהייתה שם מתישהו בשנות התשעים.

מאז פועלת קטאר להיות אחד המוקדים המסקרנים ביותר בעולם הערבי שמשלב את חוקי האסלם עם חוקי השוק החופשי. על-רקע זה נעניתי בהתרגשות, מהולה בלא מעט חששות, להזמנה להשתתף ולהציג בפורום "ברית הציביליזציות" של האו"ם שנמשך כמעט שבוע ימים.
זה לא טבעי להיות כאן. כשאני מוצא עצמי בחיק העולם הערבי, על הגבול עם ערב הסעודית ובמרחק של שיט קצרצר מאירן, התחושות שממלאות אותי דומות לאלה של רובנו כיום. 

רק מיעוט קטן בציבור היהודי סבור שעם העלייה לשלטון של הכוחות האסלמיים במצרים יישאר הסכם השלום איתה כמו שהוא. כמעט 70% מאיתנו מעריכים שהמצב האסטרטגי של ישראל התדרדר עקב השינויים בעולם הערבי בכלל. לא משנה כמה אני מנסה להתנער מהתחושה שכל שינוי מסביב הוא איום ולהזכיר לעצמי שהמציאות מורכבת עד מאוד, האינסטינקט שלי הוא לברוח כשאני נתקל בצעירים מעירק ותימן בכניסה. על-אף הרצון לגשת ולפרגן להן על אומץ ליבן, אני נרתע מהסטודנטיות מכיכרות תוניס וקהיר המפורסמות שיושבות לצדי בכנס הפתיחה המפואר.

חוסר סבלנות כלפי ישראל

בדקות הראשונות מחליפים מילים כאילו היו בועות סבון - מילות נימוס, ללא שמץ של אומץ לומר את האמת. כשבהמשך מתכנסים בקבוצות לדון בפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, כבר ברור שהגיעה העת לדבר דוגרי. מה להם ולסכסוך הישראלי-פלשתיני? מה לכל מי שאחיו נשחט ע"י דיקטטור אכזר בסוריה יש להתעסק באבו-מאזן ונתניהוומה יש לכל מי שהצבא לא מרפה ממנה בהפגנות בכיכר להתעסק במצב ברצועת עזה? ואם כבר יחתם הסכם שלום עם הפלשתינים, הרי רובנו סבורים שהעולם הערבי יישאר עוין כלפינו בכל מקרה. 

דוגרי, הם מסבירים, אין להם בעיה עם מדינה יהודית שתתקיים ממערב לקווי 67. על גושי ההתנחלויות הם לא שמעו. כבר יצאנו להם מכל חור אפשרי עם הדקויות והמורכבויות של המציאות שלנו. אנחנו נתפסים הרבה יותר חזקים ממה שאנחנו נוטים לחשוב על עצמנו, ואולי בגלל זה יש לרחוב הערבי וגם ליושבי האולמות המרופדים בדוחא לפחות דבר אחד במשותף: חוסר סבלנות כלפי ישראל. הם מבהירים שאם ישראל רוצה להשתלב בסדר האיזורי החדש, ישראל צריכה ליזום ובעיקר לעשות.

לרכב על גלגלי ההיסטוריה של המזרח התיכון

עם כל הכבוד לייאוש, לחשדנות ולאדישות שלנו, הם מצפים שהפלשתינים יקבלו את אותו החופש שראשי ממשלה בישראל מבטיחים להם כבר 20 שנה. לצעירים הליברליים איתם אני משוחח אין הרבה סימפטיה לניסיון שלי להסביר כמה קשה לממש את ההבטחות האלה באופן מיידי ומוחלט כמו שהם מצפים. את ה"ביטחון-עכשיו-ושלום-אחר-כך" שלנו הם לא קונים, כי הרי הסיכונים שהם לקחו בתוך כמה חודשים למען החירות שלהם, אף ישראלי לא נדרש מעולם לקחת בשביל השלום. 

ביחד עם שותפי הפלשתיני מרמאללה, אנחנו מובילים דיון על המכשולים בפני פתרון שתי המדינות - ההסתה, הטרור, ההתנחלויות, ירושלים - ונתקלים בעולם ערבי שמצפה משנינו כעת לקחת את אותם סיכונים שהוא לוקח על עצמו. מבחינתם, אנחנו מוזמנים לרכב על גלגלי ההיסטוריה של המזרח התיכון, או להיות מקל בתוכם ולהסתכן בהכשלת תנועת האזור כולו.

בחיק העולם הערבי החדש, אני מבין סופסוף שיש לנו הרבה יותר כוח ממה שאנחנו יכולים לדמיין. באופן מפתיע למדי, כבר מקבלים אותנו ואת מדינת ישראל כחלק בלתי נפרד מנוף הלבנט. אבל האם יקבלו אותנו כבני ברית למסחר ופיתוח פוליטי של האזור, כאומה יהודית ודמוקרטית למופת? זה נראה רחוק מאיתנו, אך רצוי ואפשרי מאי-פעם. 

בתמונה: טל הריס (משמאל) מסביר לריאד אל-מליכי, שר החוץ הפלסטיני, על פעילות קול אחד בישראל.

טל הריס הוא מנכ"ל תנועת קול אחד בישראל

המאמר הופיע באתר החדשות "וואלה!" ב-22 בדצמבר 2011: http://news.walla.co.il/?w=/2952/1887519