בלוג דרכנו

לדחות את הספין

נמרוד דוויק @05/09/2016

בעקבות הפגנות סוף השבוע החלו אנשי שמאל שונים להסתובב ממורמרים מכך שהציבור לא קיבל את הספין שלהם. הפוליטיקה הישנה יש לה שני צדדים. בצד אחד עומד ראש הממשלה שמנסה לשחק את המשחק הוא מכיר – הפרד ומשול. ניתן לציבורים לריב אחד עם השני ונחכך ידיים בהנאה. בצד השני עומד השמאל הישן שמקבל את הספין באהבה. נוח לו לריב עם הציבור החרדי. זה עוזר לו להרוויח נקודות בסקטוריאליות המצומצמת שלו – חילונים ליברלים. גם הם היו שמחים לעשות הפרד ומשול, רק שהם בעמדת נחיתות. זהו המשחק הישן, משחק פוליטי מתיש שמי שמפסיד בו הוא הציבור שמחפש דרך ולא עוד מאותו הדבר.

הציבור באופן אבסולוטי לא קיבל את הספין של ראש הממשלה והשמאל הישן. הוא לא הסכים באופן מוחלט עם כך שהחרדים אשמים במשבר ולא הסכים עם ההאשמות המגוחכות של ראש הממשלה כלפי השר ישראל כ"ץ. הדחייה המוחלטת הזו משקפת את הרעב האמיתי שקיים. רעב לחזון חדש, ערכי ושלם. חזון שמסרב להפוך ציבורים שונים לאויבים. מזה זמן רב שהציבור מבטא מיאוס מהשיטה. הכמיהה לדרך חדשה מתבטאת תדיר בסקרים. כל שחקן חדש שואב אליו אנשים מהימין, מהשמאל ומהמרכז. אלו אנשים בעלי תפיסת עולם מגובשת ותשישות מוחלטת מהטריקים הישנים.

תנו לנו דרך, אומר הציבור. תנו לנו ערכים, הוא חוזר ודורש. דונו על החיים עצמם, רק דונו למען השם. ואין טעם שנריב אחד עם השני, כי אנחנו רוצים לעבוד ביחד. אין טעם שנאשים אחד את השני בבעיות. המדינה הזו קטנה מדי, האיומים גדולים ורחבים. בואו נשב ונפתור את זה ביחד. שכם אל שכם. זו מציאות מורכבת מדי בשביל שיעשו בנו הפרד ומשול. זה זמן לדמיין את העתיד המשותף שלנו. לא זמן לריב. להתחבר, להתעצם, ולומר לשחקנים הישנים – לא עוד.


נמרוד דוויק, מנהל הקמפיינים של דרכנו

http://dweck.co.il -בלוג https://www.facebook.com/dwecknimrod - פייסבוק


דברים למצעד הסובלנות והגאווה – 21 ביולי 2016

דרכנו @22/07/2016

הרשינו לעצמנו לקחת את נאומו של אורי בנקי, אביה של שירה בנקי ז"ל, אותו נשא במצעד הגאווה אתמול בירושלים. הדברים מהדהדים, מרגשים, ומצאנו את עצמנו מזדהים איתם. המתינות היא מעלה גדולה ואנו חייבים לעמוד יחדיו מול הקיצוניות.

הנאום עצמו: "שנה עברה בלי שירה, שנה של כאב אישי עצום אבל גם כאב וזעזוע ציבורי שלא פגו. אחד הדברים המייאשים ששמענו לא פעם לאחר הרצח היה האמירה שדווקא בגלל ששירה לא שייכת לקהילה הלהטב״ית - דווקא בגלל זה, הזעזוע בחברה כל כך גדול והאירוע לא נשכח מלב התודעה הציבורית. כמה מטרידה המחשבה שאם היה נרצח אחד מבני הקהילה – היה סיכון לא מבוטל שהאירוע היה הופך להיות פנים- קהילתי ולא נוגע לחברה בכללותה, בבחינת "לנו, הסטרייטים, זה לא היה קורה". והנה זה קרה. הסכין במקרה הזה הייתה עיוורת – היא פגעה בנוכחים ללא כל קשר לנטייתם המינית. והנה - זה יכול לקרות לכל אחד. ההקצנה וחוסר הסובלנות עיוורים לנפגעים מהם. המתינות והסובלנות הן פקיחת העיניים וההתבוננות בזולת. קל לגנות את הרצח ואת הרוצח, ולשמחתנו מרבית הציבור מכל שכבות האוכלוסייה, על פני כל סקלת האמונה הדתית, גינה את הרצח. אלא שרבים מכחישים או מתעלמים מהקשר הישיר בין שיח מתלהם, רווי שנאה ובטחון מתנשא ובלתי מתפשר בצדקת הדרך - לבין הרצח. ההיסטוריה מלאה באנשים ובחברות שהיו כל כך 'צודקות', עד שלא הותירו מקום לאף אחד אחר להשמיע את קולו ורמסו את כל מי שניסה לומר או לחשוב אחרת. במבט לאחור, הטעויות והאכזריות של כל אותם שהיו בטוחים בעצמם, ניכרים לעין כל. כשאדם שומע בחדשות שנערה נרצחה, שילדה של מישהו לא תחזור הביתה, אם אין לו לב של אבן, הוא כואב את האירוע, אבל גם מוקל לו, שהאסון לא פגע בו והוא משתדל להדחיק את הזוועה. הנטייה האנושית-כל-כך להדחיק את האירוע ולשכוח ממנו - היא זו שמביאה עלינו את האירוע הבא. לעיתים זו קטטה, לעיתים זו אלימות מתפרצת, ולעיתים זה רצח. ביום ראשון הקרוב מתחילה תקופת שלושת השבועות שבין יז' תמוז לתשעה באב. חורבן הבית אותו אנו מציינים בתשעה באב אינו רק אירוע דתי. הוא אירוע לאומי מכונן בתולדות העם היהודי, אלא שיהודים רבים לא מכירים את ההיסטוריה או מעדיפים להתעלם מלקחיה. הקיום הלאומי היהודי בארץ ישראל נפסק ובית המקדש חרב, לא רק בגלל שנאת חינם, אלא גם, ואולי בעיקר, בשל הקצנה דתית ופוליטית אשר הביאה למלחמת אחים רוויית דמים בתוך חומות העיר ירושלים ובסופו של דבר לחורבן. הלקח שיש לנו ללמוד מהרצח של שירה, ומחורבננו הלאומי לפני 2000 שנה, הוא שהמתינות היא מידה טובה לכולנו - כי ההקצנה, מכל סוג שהוא, היא שביל בטוח לחורבן. השתיקה של כולנו כנגד כל הקיצונים והמתלהמים ומתן האפשרות לשיח ציבורי מבזה ואלים, בין אם היא נובעת מפחד ובין אם היא נובעת מאדישות או מהתנכרות, פוגעת באיכות חיינו ולעיתים גם לוקחת חיים. שלשום הרביצו להומו ברחוב ואנשים שתקו, כי הם לא הומואים. אתמול אתיופי הושפל במועדון, אבל אנשים הפנו מבט, כי הם לא אתיופים. בשבוע שעבר קרעו סידור תפילה, כי מי שאחז בו לא היה מספיק יהודי לטעמו של הקורע – אבל אנשים חשבו שזה לא עניינם, כי ממילא הם לא מתפללים ולא הולכים הרבה לכותל. לפני כמה ימים, אישה מנעה מבחורה ממוצא בדואי לשבת מולה ברכבת – אבל זה לא נגע להמון אנשים, כי הם לא נוסעים ברכבת והם גם לא בדואים. ילדות חרדיות ממוצא מזרחי לא מתקבלות למוסד לימודי, אליטיסטי בעיני עצמו, – אבל זה לא עניינם של רבים, הם לא חרדים וממילא שולחים את ילדיהם ללמוד במקום אחר. לפני שבוע מנהלת בית ספר מנעה מילדה ערבייה להיכנס לבית ספרה להרצות על דו קיום – אבל זה לא היה חשוב להמון אנשים כי הם לא ערבים. בשנה שעברה רצחו את הבת שלנו כי היא חשבה שכל אדם זכאי לחיות את חייו מבלי להיות מבוזה בגלל מי שהוא. הפעם זה היה מאד ענייננו אבל זה היה מאוחר מדי עבורנו, ושירה כבר לא תזכה לראות את שינוי המציאות ואת מתינות המרחב והשיח הציבורי. המון אנשים חשבו, וחושבים עד היום, שזה עניינם. חלקם עומדים כאן איתנו וחלקם אינם כאן, כל אחד מסיבותיו שלו, אך הם כולם חושבים כך, ואנו מכירים להם תודה ותולים בהם תקווה. זה לא מאוחר עבורכם. אל תתנו לשנאה, לבורות ולדעות קדומות לגרוף אתכם – קומו ועמדו על זכותכם לחיות בחברה סובלנית ומתונה. תודה מיקה ואורי בנקי"


הצבנו את "קיר הברזל"

קובי ריכטר @18/07/2016

מאמרו של קובי ריכטר התפרסם השבוע בעיתונות. ביקשנו ממנו את הרשות לפרסם את הטקסט באתר:

ברק ויעלון כונו בפי הליכוד, לפני כשבועיים, "מפלגת מתוסכלים" תוך האשמה ש"השמאל פשוט לא מוכן לקבל את העובדה שהליכוד בשלטון". תסכולם נובע דווקא מקבלת העובדה שהליכוד בשלטון ומהדעה שצריך להחליפו בשל הקיפאון המדיני. הם אינם חברים באותה מפלגה ודעותיהם שונות זו מזו, אך שניהם שייכים למרכז המתון שמבקש מדיניות פעילה לשם סיום הסכסוך או לפחות צינונו. דווקא משום שניסו לשלב ידיים עם נתניהו, רב הקרדיט שיש לתת לתסכולם משלא נמצאה הדרך המשותפת. בחיבורו "על קיר הברזל" (1923), שמהווה בסיס מוצהר למפלגת הליכוד, כתב ז'בוטינסקי לגבי הערבים בפלשתינה "ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלעולם לא נפר שווי זכויות ולא נעשה ניסיון לגירוש או דיכוי" ו "בשביל ערביי ארץ-ישראל [היא] מולדתם היחידה ומשענו של קיומם הלאומי העצמאי". לנו כתב "כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד סדק... מאבדות קבוצות קיצוניות [ערביות] את קסמן וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות".

במהלך 90 השנים שחלפו מאז השתנו האיומים. "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי להגנה מרובים הוחלף ב"כיפת ברזל" להגנה מטילים אך שני דברים עיקריים הושלמו, בנינו קיר וכיפת ברזל ויצרנו ארץ משגשגת שביכולתנו להגדיר את גבולותיה עם רוב יהודי בטריטוריה יציבה. התנאי שהציב ז'בוטינסקי "הדרך היחידה להסכם היא קיר הברזל" התמלא. בשלה, איפוא, העת לפנות אל הקבוצות המתונות. נראה שחלקו המתון של העם משני צדי המרכז, מחפש דרך למדינה יהודית ודמוקרטית ובטוחה לחיות בה, אלא שחלקנו מאמינים שיש עם מי להסכים כיום על חלוקתה של הארץ וחלקנו אינם מאמינים שיש שותף אמיתי לפתרון כזה כיום. גם אלה שלא מאמינים באפשרות לשתי מדינות כיום היו רוצים לבטל את הנזק שגורמת שליטה צבאית ישראלית באוכלוסייה זרה, נזק לבנינו כשולטים הנאלצים לירות לעיתים ולבניהם המתקוממים שמקצתם בוחרים לירות.

יש דרך ארוכה שנוכל לצעוד בה יחד אם חלומנו וערכינו זהים. למשל הגדרה מחדש של שטחי A,B וC כך שייווצר רצף פלשתיני וימנע החיכוך של האוכלוסייה עם מחסומים. פתיחת שוק העבודה הישראלי ליותר מפרנסים פלסטינים והקמת פרויקטי תשתית כגון חשמל מים וכו' כמו גם תעשיה באזורים שבשליטת הפלסטינים. זה יכול לייצר כיוון של הפשרה עם תקווה. תקווה שלנו נוכח התייצבות אופן חיים משותף ושלהם נוכח אופק לחיים נורמליים.

אני רוצה ללכת דרך משותפת כזו עם יעלון ולהגיע בסופה למסקנה. אם יתברר כי דרכנו הכינה את הקרקע להסכם כולל, גם יעלון יברך על כך, ואם יתברר שאין שותף בצד שני שמוכן לראות מדינה יהודית בגבולותינו ולסיים את הסכסוך, אודה אני ליעלון על שלימד אותי זהירות נדרשת.

הבה נחדל להציב את בנינו בפני דילמות שגילם צעיר להתמודדות איתן. לא חייל שצריך להחליט לירות או לא, לא צעיר פלסטיני שצריך להחליט לפגע ולהתאבד או לבנות חיים. יש להפשיר את הקיפאון שמנציחה ממשלת נתניהו, בתנועה אחראית שתנצל את המשותף בינינו במקום להתנצח על השונה. יפה דרש חנוך דאום, לפני ימים מספר כשהציע לנטוש את הניגוד בין שמאל לימין ולחפש את אזור החפיפה. אזור החפיפה המתון שהוא כל שנוכל לעשות יחד מבלי לצאת מתחום הנוחות הביטחונית. אמור מהיום מתון וקיצוני, לא שמאל וימין. לא קיצוני שדורש שתי מדינות עכשיו ולא קיצוני שדורש ארץ ישראל שלמה לעולם, אלא מתונים שחלומם להגיע לחיים משותפים, בטוחים ושוויוניים בארצנו.


למה אנחנו מאמינים לפוליטיקאים?

גבריאל בן חיים @25/04/2016

בינואר האחרון, הכנסת חגגה את יום הולדתה ה 67 באירוע פתוח לציבור הרחב, בו התקיימו פעילויות שונות בהנחיית חברי כנסת. נבחרתי להיות אחד מאלה שינאמו בדיבייט, שהונחה ע"י חה"כ מירב בן ארי ("כולנו"), ובו הקהל בחר בהצבעה מי תהיה הקבוצה המנצחת. ביקשו ממני לשכנע את הקהל שאני צודק, ושצריך להצביע דווקא לי. בעצם, ביקשו ממני להיות פוליטיקאי! חיפשתי מה יש למחקרים להגיד על "איך להשפיע בצורה אפקטיבית על קהל?", ומצאתי כמה עקרונות שאולי ייראו לכם מוכרים.

"גם אם תחזור על משהו שוב ושוב הוא לא יהפוך לאמיתי"

אז מסתבר שכן. או לפחות, אנחנו מאמינים שכן. לאפקט הזה קוראים "אפקט אשליית האמת". מחקרים מצאו שככל שמסר נשמע יותר פעמים, כך נאמין לו יותר! לכן מפרסמים ופוליטיקאים חוזרים על המסר שלהם שוב, ושוב ושוב. ומהרגע שאדם מאמין בדבר מה, קשה לשנות את דעתו, אפילו כשהעובדות מוכיחות את ההפך. במחקר מ-2010 נתנו לקבוצת אנשים לקרוא כתבה מזויפת ב"עיתון", בה פוליטיקאי אומר דבר שגוי. לאחר מכן, המשתתפים קראו דו"ח שפירט את העובדות הסותרות ואף ציין שהפוליטיקאי טעה.

לא רק שהתיקון לא שינה את עמדתם של רבים, האמונה של חלקם בצדקתו של הפוליטיקאי אף התחזקה. האפקט מכונה "the backlash effect", והוא משחק לידיו של אריה דרעי, שלמרות הרשעתו בלקיחת שוחד מכהן כיום כשר הפנים של מדינת ישראל.

מצביעים להכי טוב או להכי פחות גרוע?

פעמים רבות נשאלתי "מדוע פוליטיקאים משתמשים בהפחדות ומסרים שליליים במקום לתת אלטרנטיבות?". אחת הסיבות שפוליטיקאים (וגם התקשורת) מתמקדים ב"מה גרוע במצב", היא "הטיית השליליות" - הטיה קוגניטיבית לפיה מידע שלילי נוטה לתפוס יותר את תשומת לבנו ולהישמר בזכרון. כך אנשים כמו דונלד טראמפ מצליחים לשבות תומכים רבים, כשהם מתמקדים בבעיות הקיימות ובחסרונות של יריביהם.

בנוסף, מוטיבציה שלילית מניעה לפעולה יותר מאשר מוטיבציה חיובית. לדוגמא, חוקרים בדקו כיצד המחשבה על היבחרות מועמד שבו אנחנו תומכים תשפיע על המוטיבציה שלנו ללכת אל הקלפי ביום הבחירות, מול המחשבה על היבחרות המועמד שאליו אנחנו מתנגדים. הם גילו שכשאדם חושב על היבחרות המועמד שאליו הוא מתנגד, הסיכוי שהוא יצביע עולה, אפילו יותר מהמחשבה על היבחרות מועמד שבו הוא תומך. נתניהו עשה שימוש בעיקרון הזה בבחירות האחרונות בסרטון "הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי". כך הוא גרם למצביעים רבים שלא תכננו להצביע לו לעשות זאת, כשפנה בפחד שלהם מפני השינוי.

הפחדות ומסרים שליליים גורמים לנו לבחון מועמד על פי הבעיות שהוא מציג, במקום לפי התכניות הקונקרטיות שהוא מציע. אבל אסור שנשכח, זה שאנחנו מסכימים איתו שיש בעיות לא אומר שהוא יכול לפתור אותן.

מה יותר משכנע, דיבור מהיר או איטי?

אפילו קצב הדיבור משפיע. נמצא שדיבור מהיר משכנע יותר, כשהקהל לא נוטה להסכים עם המסר. "קשה לנו למצוא פגמים בדיבור מהיר, הוא מסיח ואנחנו לא מספיקים לחשוב על טיעוני נגד. לכן הוא אידאלי כשהנואם מעדיף שלא נתעמק בתוכן של דבריו." מצד שני, "דיבור איטי הינו אידיאלי כשהקהל נוטה להסכים. הוא מאפשר לנו לבחון לעומק את הנאמר ולמצוא סיבות נוספות לצדקתו".

מדוע דברים כאלו משפיעים עלינו?

העולם שלנו עמוס במידע, לפעמים סותר. ולבחון את כולו לוקח זמן ומאמץ רב. לכן כשהמידע אינו חד משמעי, ישנה נטייה לחפש קיצורי דרך - רמזים מבחוץ שיעזרו לנו להחליט מה נכון.

זוכרים את הדיבייט בכנסת? אלו רק חלק מהעקרונות שהשתמשנו בהם על מנת לשכנע את הקהל להצביע לנו, ולבסוף גם לנצח, מול משתתפים מנוסים בהרבה.

באותו הרגע משהו בי השתנה. רגע אחרי שאני מסתכל בפה פעור על הקהל מצביע לנו כמעט פה אחד, חברת הכנסת ניגשת לברך אותי. "חשבת על עתיד בפוליטיקה?"

בזמן שהיא לחצה לי את היד, לא יכולתי להתעלם יותר מהרמה שבה החיים שלנו מושפעים מפוליטיקאים, עיתונים, אנשי שיווק. עד כמה, בלי שנהיה מודעים, המסרים שלהם עטופים בצורה שגורמת לנו להאמין, להצביע, לקנות. לא פעם בניגוד מוחלט לאינטרסים שלנו!

באותו הרגע החלטתי שאעשה כל מה שאוכל כדי שכל אדם יחשוב בשביל עצמו, על מה שנכון לו! במקום להימשך בחוטים של בעלי אינטרסים.

אז מה עושים?

• הדרך הכי טובה היא להיות מודעים לאפקטים האלו. נמצא שעצם המודעות אליהם עוזרת לנו להיות מחוסנים מהם. בפעם הבא שנשמע אדם שמנסה לשכנע אותנו מדבר מהר, חוזר על נקודה פעמים רבות, או משתמש בהפחדות ובמסרים שליליים, כדאי שנשים לב.

• בנוסף, כשאנחנו מסתכלים על יתרונות וחסרונות אנחנו מפעילים את מה שנקרא ”המסלול המרכזי לשכנוע“ - הנטייה להשתכנע מההיגיון ומעוצמת הטיעונים, במקום מרמזים ומקיצורי דרך לא רלוונטיים. לכן, כשנשמע עובדה, גם ממקור אמין, כדאי לבדוק עליה במקורות נוספים. זו הסיבה שאני קורא כמה סוגי עיתונים ומקשיב גם לפוליטיקאים וגם לביקורת עליהם.

הגיע הזמן שנחשוב בשביל עצמנו. איך אנחנו רוצים שהמצב במדינה ייראה?! איך היינו רוצים שהחיים שלנו ייראו?! ולא נתפשר על פחות. כשנדע לעמוד מול הטכניקות של הפוליטיקאים, הכוח שלהן עלינו יעלם. אז, אולי, נגיע למצב שבו “פוליטיקאי“ כבר לא תהיה מילה גסה.


כוחה של מחלוקת

גיל דיקמן @03/02/2016

בשנת 1963, קצת אחרי שנבחר לראשות הממשלה, קיבל לוי אשכול החלטה שנויה במחלוקת – להעלות ארצה את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי. עריכת הטקס לכבודו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית לא הייתה צעד מובן מאליו; בן גוריון התנגד במשך שנים ליוזמה, וגם בקרב שאר אנשי מפא"י לא הייתה לכך הסכמה רחבה. הגותו של ז'בוטינסקי ותנועת החירות שנשאה את דגלו היו האופוזיציה הנצחית של ישראל, לא שותפו בשום ממשלה עד אז ונתפסו בתור היריבים האידיאולוגים העיקריים של מפלגת השלטון.

ולמרות זאת, ב-2 באפריל 1964 ארונו של ז'בוטינסקי נחת בשדה התעופה בלוד, ולא פסח על ביקור ברמת גן וקפיצה לתל אביב לפני שהגיע אל מקום מנוחתו הסופי בהר הרצל בירושלים. המסע היה רב הוד והדר, הנשיא שז"ר כיבד בנוכחותו, ומחלוקת אחת יושבה בין תנועת החירות לבין מפא"י – אשכול לא פחד למלא אחר צוואתו של ז'בוטינסקי ולהעניק הוקרה לממשיכי דרכו, למרות חילוקי הדעות ביניהם.

הרבה מים עברו מאז בין שתי גדות הירדן, והמחלוקות עוד לא תמו. בסוף ינואר פורסם כי יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, החליט לקבוע בכניסה לבניין הכנסת אנדרטה לזכר פינוי גוש קטיף, כחלק מתכנית ההתנתקות. האנדרטה, פסל מגן דוד המפולח באמצעות עץ דקל, תוצב לצד מיצגים לזכר קורבנות השואה ולזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

האנדרטה לזכר פינוי גוש קטיף בכנסת

כצפוי, גם ההחלטה הזאת לא זכתה להסכמה מלאה. מזכ"ל 'שלום עכשיו', יריב אופנהיימר, כתב כי זהו מעשה בלתי ראוי, שכן מדובר באירוע פוליטי שנוי במחלוקת שזכה לתמיכה של רוב הציבור ומנע אבדות בנפש. לפי הפוסט שפרסם בפייסבוק, הצבה של האנדרטה בכניסה למשכן הכנסת תשתיק את הקולות שתמכו בתכנית ההתנתקות ומתנגדים לבניית ההתנחלויות, ותעצב מחדש את הזיכרון ההיסטורי. הוא הוסיף שפנה ליועץ המשפטי לכנסת על מנת לבדוק האם מדובר בהחלטה חוקית.

על פניו הסיפור פשוט: הימין מקים לעצמו אנדרטה, השמאל מוכרח להתנגד. אבל יכול להיות שאופנהיימר וחבריו מפספסים משהו? יכול להיות שהתגובה האוטומטית, שממהרת לבקר את זכר הפינוי, לא מתייחסת לכל התמונה?

הפינוי של ישובי גוש קטיף בקיץ 2005 היה ללא ספק אירוע משמעותי בהיסטוריה של מדינת ישראל ושל עם ישראל. הוא משמעותי בשל יציאת כוחות צה"ל משטח רצועת עזה, ששמה סוף לחיכוכים בין האוכלוסיה הפלסטינית לבין כוחות צה"ל והמתנחלים באזור ומנעה אבדות רבות בנפש; והוא משמעותי בשל 8,600 ישראלים שנאלצו לארוז את כל רכושם וזכרונותיהם עלי אדמות, לצאת מבתיהם ולדעת שלא ישובו עוד. בשביל אותם האנשים, אירועי קיץ 2005 הם קשים מנשוא, ולא סייעו לכך רשויות המדינה שהתרשלו במשך שנים במתן הטיפולים הדרושים, בסיוע להתאקלמות בתוך שטחי מדינת ישראל, ובתמיכה הכלכלית והנפשית הראויה.

החשיבות המדינית והבטחונית שהיתה לתכנית ההתנתקות לא מקלה את סבלם של המפונים, ולא מכפרת על העוולות שנעשו לחלקם. מבט אחד בבנות המתפללות בבית הכנסת בנווה דקלים, שתועדו בסרט "תפילת הבנות", מסגיר את גודל השבר שהיום הזה מהווה בשבילן – גם מי שתומך בפינוי ישובים למטרות מדיניות ובטחוניות, מי שמבין שלא יהיה מנוס אלא לוותר על חלקים מארץ ישראל על מנת להמשיך ולחיות חיים נורמליים במדינה יהודית ודמוקרטית, לא יכול להישאר אדיש מול השירה היוצאת מן הלב: "יְהוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא; אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי".

כוחה של מדינה, כוחה של חברה, נמדד באופן שבו היא מתמודדת עם מחלוקת. קל כל כך להתנגד להצבה של אנדרטה לזכר פינוי גוש קטיף מטעמים פוליטיים. אבל האמת היא שההתנתקות לא הייתה רק צעד בטחוני ומדיני, ולא רק טראומה חברתית לאלפי אנשים. היא הייתה גם זה וגם זה. ועל מנת שנדע בבוא היום להתמודד עם מחלוקות דומות, שאין מנוס מהן, עלינו להעניק מקום גם לזכרון של המפונים, ולהיזכר לרגע בלוי אשכול, שלא פחד להכיר בצערם של יריביו הפוליטיים, שנתן להם מקום וזכה בתמורה באחדות, אחדות חברתית. אחדות שרק בזכותה נוכל לפעול יחד כדי להבטיח את החיים במדינת ישראל.